אודות

הסתלקותו של הסנגור הקדוש

עוד טרם הגיעה שעת הסתלקותו של רבי לוי יצחק בן שרה סאשע מן העולם, כבר ניבאו צדיקי דורו ואמרו: "סנגורן של ישראל מנהל מלחמה כבידה ביותר עם הסטרא-אחרא בכך שהוא מלמד זכות על בני ישראל ומנקה אותם מכל חטא ועוון. השטן לוחם נגדו לטורדו מן העולם".

המלחמה ניטשה משך זמן ארוך כאשר פרק זמן של שנה תמימה שכב רבי לוי יצחק חלוש ותשוש אולם לבסוף הצליח להתגבר על כוחות הטומאה והקטגוריה ולהמשיך ללמד זכות על בני ישראל.

עד שהגיע ראש-השנה של שנת תק"ע:

באותו ראש-השנה החליט השטן להניח את כל כוחו וגבורתו ולהשטין על בני ישראל. כאשר לקח רבי לוי יצחק את השופר בידוע, לתקוע את התקיעות, הוא לא הצליח להוציא כל קול מהשופר. השטן סתם את השופר. טען רבי לוי יצחק לפני הבורא: "הלא אתה ציוויתנו לשמוע קול שופר. אם אינך רוצה שנתקע, כה יהא! יבוא איוואן הערל ויתקע…"

הדברים עוררו בכי וסערה בבית-הכנסת. מיד לאחר מכן נטל הצדיק את השופר והפעם נשמעו תקיעות צלולות וברורות.

לאחר התפילה גילה הצדיק:

"אכן את הקטרוג הסרתי אולם את נפשי נתתי בכפי. אהיה אני כפרתם של ישראל".

במוצאי יום הכיפורים התבטא רבי לוי יצחק וסיפר שכעת הגיעה שעתו להיפרד מן העולם אולם הוא הצליח לפעול בשמים שימתינו עד אחר ימי חג הסוכות, כדי שיזכה עוד להתרפק על קדושת ארבעת המינים.

ביום כ"ה בתשרי, בשלהי ירח האיתנים חשך זיו העולם, רבי לוי יצחק הקדוש עלה בסערה השמיימה. ואיננו – כי לקח אותו האלוקים!

באותה שעה בכה הרה"ק רבי נחמן מברסלב זי"ע ואמר: מי שעיניים טהורות לו יכול לראות בחוש איך כבה אור העולם. חושך ואפילה ירדו לעולם!

האוהל הקדוש – מעיין הישועות

מהרגע המרטיט בו הטמינו את רבי לוי יצחק במרכז בית העלמין בברדיטשוב, הפך ציונו הקדוש לתל תלפיות. יהודי העיר פקדו את המקום שוב ושוב, ממאנים להיפרד מדמותו הטהורה, ויהודים רבים נוספים מכל קצווי תבל החלו נוהרים למקום מתוך ידיעה שאצל רבי לוי יצחק, יוכלו לפעול כל ישועה.

אוהל מפואר ומרשים במיוחד הוקם מעל הציון הקדוש. על פי עדויותיהם של יהודי ברדיטשוב הקדומים אנו למדים שהאוהל הפך לשם דבר בהיותו מפואר ביותד עד שהוא נודע כמבנה המפואר והמרשים ביותר בעיר ברדיטשוב כולה.

רבי לוי יצחק נטמן בצמוד לציונו של בנו הרה"ק רבי מאיר זי"ע, בעל 'כתר תורה', אשר נפטר בדמי ימיו, עוד בחייו אביו הקדוש. בשנים שלאחר מכן הוטמנו לצד רבי לוי יצחק, בדבוקה אחת ובשורה אחת, גם שני בניו הנותרים, הרה"ק רבי ישראל מפיקוב זי"ע שכיהן ברבנות ברדיטשוב לאחר לכתו של אביו הקדוש, והרה"ק רבי דב בעריש זי"ע.

האוהל הקדוש הפך למעיין שכל ישועות נובעות הימנו ועד לימינו אנו אין לך יום שאין יהודים נושעים בו. לא בכדי ספג המקום נהרות רבות של דמעות. יהודים מגיעים למקום ומרגישים שיהיו מי שיהיו ויעמדו כמה רחוק שיעמדו, עדיין אצל הסנגור הקדוש ימצאו את מקומם, כי הלא הצדיק לא ראה כל רע על אף יהודי ומי כמוהו יוכל לבטל כל גזירות רעות מעל ראשו של כל יהודי ויהודי.

האוהל בשנות השואה והקומוניזם

בשלהי שנות התר"ץ החלו יהודי העיר להרגיש שהחרב הנאצית מונחת על צווארם. יראי השם שבעיר גם חששו מפני כוחות שונים הפועלים נגד היהדות בתוך השלטון הקומוניסטי. מערבולת החששות הביאה את יהודי העיר לחשוש על שלימות ציונו הקדוש של רבי לוי יצחק, שלא ייחרש חלילה.

כך נהגה הפתרון המקורי הבא:

בשנת תרח"ץ (ויש גורסים: תרצ"ט) הרסו היהודים את חלקו העליון של האוהל הקדוש. את כל העפר והאבנים שנוצרו מהריסת החלק העליון, הפילו אל תוך האוהל עד שמילאוהו כדי מחצית – עד הקצה של מה שנותר מקירות האוהל. מלמעלה יצקו שכבת בטון עבה, וכך הבטיחו את המשך שמירת הציון הקדוש, בבת עיניה של ברדיטשוב היהודית.

מאוחר יותר, בסביבות שנת ת"ש, הוסיפו יהודי העיר שכבת עפר ובטון גם מסביב לאוהל, כשהם מקיפים גם את יתר ציוני הקדוש של משפחתו וצאצאיו של רבי לוי יצחק וצדיקים נוספים שנטמנו בסמוך לאוהל הקדוש.

כך נוצר במקום מעין מצבת בטון נמוכה ורחבה שתחתה נקברו מצבות ציוני הקודש.

משך כל שנות שלטון הקומוניזם, לא נגעו היהודים במצבת הבטון הגדולה בתוכה הוסתר האוהל והציונים הקדושים. הם חששו להסיר את הבטון, מאימת הרשעים. משכך, הקימו מצבת אבן בקצה שטח הבטון הגדול, מצבה המציינת שכאן נטמן סנגורן של ישראל.

בכוונה תחילה לא הציבו את המצבה מעל מקום קבורתו המדויק של הצדיק, כי אם בקצה שכבת הבטון – זאת על מנת שיהודים לא יטפסו מעל הבטון, תוך כדי שהם דורכים על קברים. משך השנים שופצה המצבה מספר פעמים על ידי היהודים המקומיים. כך התקדשה לה חלקת הבטון בתפילותיהם של יהודים שחיו את חייהם היהודיים תחת עולו המפחיד של שלטון הרֶשע.

האוהלים שהוקמו

רק לאחר שמסך הברזל קרס והפחד מפני הקומוניסטים האכזריים נעלם כלא היה, הגיע הזמן להקים מחדש אוהל על הציון הקדוש.

האוהל הראשון נבנה בשלהי שנות ה'תש"מ. היו אלה יהודים ברי לבב ובראשם הרב נחמן אלבוים ז"ל, הרב צבי דוב בער אבראהאם ז"ל אב"ד ברדיטשוב מאנסי, והרב לייבל סורקיס שאיגדו עמם עוד יהודים ויחדיו החלו בהקמת האוהל החדש. משום מה הוחלט שלא להרים מחדש את שכבת הבטון אלא להקים על גבי מצבת הבטון את האוהל החדש, כמו מערת המכפלה: אוהל על גבי אוהל.

שנים קודם לכן, עוד בתקופת הקומוניזם, הוקמה מצבת אבן בקצה מצבת הבטון הגדולה, על המצבה נחרט שכאן קבורתו של רבי לוי יצחק. את המצבה הניחו היהודים במיוחד בקצה חלקת הבטון, מאחר ולא רצו שהמתפללים יעלו על גבי שכבת הבטון ומבלי משים ידרכו על גבי קברים. כעת, שנים לאחר מכן, כשהקימו את האוהל, הסיקו משום מה שהמקום בו נעוצה המצבה, שם חלקת מחוקק ספון וכך בנו מחדש מצבת קודש במקום בו עמדה המצבה על גבי חלקת הבטון.

בין השנים תש"ס-תשס"ה התנהל בניית האוהל מחדש. הפעם נבנה אוהל גדול יותר שעטף את האוהל הישן.

חשיפה: מוצאים את הציון המקורי

עד שהגיעה תקופת הקורונה. כאשר נגיף הקורונה השתלט על העולם וסגר את שערי הטיסות. זרם המתפללים הנוהרים ברדיטשובה, פסק באחת. הגאון רבי משה שמואל טהאלער שליט"א החליט לנצל את השקט ולפעול כדרכו לרווחת הציבור.

הוחלט להתקין חימום תת-רצפתי ברחבת האוהל הקדוש, על מנת להעניק למקום חימום יאות שכל-כך זקוקים לו בימי הכפור כאשר שלג אוקראיני כבד מקדם את פני המתפללים.

בהתייעצות ובהנחיה מדוקדקת של רבנים, מומחים וגדולי ישראל, הוחלט להרים במעט את שכבת הבטון שבקרקעית האוהל ולהתקין שם את החימום.

כשהחלו להרים את שכבת הבטון התגלתה התגלית הגדולה:

שרידים מהאוהל הישן, האוהל המקורי והמקודש, התגלו.

פרץ של התרגשות אחז במרא דאתרא, הגאון רבי משה שמואל טהאלער שליט"א, אשר מיהר ליצור קשר עם גדולי ומאורי ישראל ועל פי עצתם הוחלט להתחיל לרוקן בזהירות את העפר והאבנים הממלאים את חלל האוהל המקורי.

העפר והלבנים רוקנו ואז הגיעה החשיפה הגדולה ביותר שנחשפה מימות עולם בקברי הצדיקים:

מצבת ציונו המקורית של רבי לוי יצחק קדישא התגלה, המצבה העומד בשורה אחת עם מצבות שלושת בניו הקדושים.

הנה, התגלה הציון הקדוש, אותה מצבה מקורית עליה הוזילו יהודים דמעות עד שהגיע השואה האיומה. התגלתה רצפת האוהל המורכבת מאבנים צבעוניות ויקרות. התגלו שרידי האוהל המקורי.

החשיפה טלטלה את העולם היהודי כולו.